1. זהו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (כבוד השופט דן גבאי), מיום 29.4.04, בת"א 112340/97, שדחה תביעה נזיקית שהגישה המערערת נגד המשיבות.
הרקע
2. המערערת, ילידת 1978, הייתה חברה בלהקת מחול בשם "הורה אשקלון" (להלן: "
הלהקה"). ביום 3.3.93, במהלך ריקוד תוך כדי חזרות של הלהקה, נפגעה המערערת כתוצאה מסיבוב של ברך רגלה הימנית. המערערת הגישה תביעה לבית משפט קמא נגד משיבה 1, שהיא הבעלים, המארגנת והיוזמת של הלהקה, ונגד משיבה 2, בטענה שהיא הייתה המפעילה, המנהלת והמפיקה של הלהקה. המערערת ייחסה למשיבות רשלנות והפרת חובה חקוקה. בית משפט קמא פיצל את הדיון באופן שקודם תוכרע שאלת האחריות, ולאחר מכן, ככל שיהיה בכך צורך, תוכרע שאלת הנזק.
פסק דינו של בית משפט קמא
3. בית משפט קמא בחן את חומר הראיות, והחליט לדחות את התביעה. בית המשפט קיבל ללא סייג את חוות דעתו של פרופ' נירובאי, שקבע שאין קשר בין העדר ביצוע תרגילי חימום לבין פגיעתה של המערערת, ושהתאונה ארעה בשל תנועה סיבובית לא מוצלחת של הרגל, ולא בשל העדר חימום. מטעם המשיבות העיד מר אורי עזריאל, מדריך מחול בלהקה, שאף שלא היה נוכח באירוע העיד שפגיעת המערערת נגרמה כנראה בשל תנועה לא נכונה של הברך, שמדובר במקרה שכיח ובסיכון טבעי ורגיל של פעילות הכרוכה בריקוד, ושאין למדריך אפשרות לפעול למניעת אירוע כזה. מטעם המשיבות העידו גם מר אברהם עמוס, ששימש בזמנים הרלוונטים עוזר לראש עיריית אשקלון, ומר שלמה ממן - ששימש בזמן האירוע מנהל משיבה 2 וכוריאוגרף מחול. מר ממן העיד אף הוא שפעולת חימום אינה יכולה למנוע פגיעה כזו.
4. בית משפט קמא קבע שהמשיבות לא התרשלו או הפרו חובה חקוקה. פעילות ריקוד נמנית עם אותן פעילויות שטומנות בחובן סיכונים טבעיים ורגילים שמציבים חיי היומיום, ובנוגע אליהם נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, שחובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת גם אם טכנית אפשר היה לצפות את הנזק. בית המשפט הוסיף וקבע, שמתצהיר המערערת עלה שהיא הייתה מודעת לסיכון ולצורך בביצוע תרגילי חימום לפני ריקוד, מה גם שהריקוד הספציפי שבוצע הוא ריקוד פשוט מן הסוג שהמערערת רקדה שנים רבות; לא היה טמון בו כל סיכון מיוחד. בית המשפט דחה את טענות המערערת בדבר העדר אזהרה, וקבע שלא מוטלת חובה ליתן אזהרה בדבר הסיכונים הטמונים בריקוד לפני תחילת האימון.
5. בית המשפט דחה גם את טענת המערערת שהמשיבות הפרו חובה חקוקה לפי חוק הספורט, התשמ"ח-1988 (להלן:- "
חוק הספורט") וחוק לימוד חובה, התש"ט-1949 (להלן:- "
חוק לימוד חובה"), הן מאחר שהטענה היוותה שינוי חזית אסור, הן מאחר שהחוקים הנ"ל אינם מחייבים את המשיבות לבטח את המערערת בביטוח תאונות אישיות כפי שטענו המשיבות. בית משפט קמא קבע, שהאימון שבו נפגעה המערערת אינו עונה להגדרת "פעילות משחקית" של משחק ספורט כהגדרתו בסעיף 1 לחוק הספורט, וכן שלא הוכח כי להקת הריקוד שבה רקדה המערערת מסונפת לארגון ספורט; לא הוכח גם שהלהקה היא תאגיד המאגד בתוכו אגודות ספורט, ולא הוכח שבמקרה הנוכחי ארגנה הלהקה תחרות ספורט. אשר לטענת המערערת בנוגע לחוק לימוד חובה - זו נדחתה מאחר שהלהקה אינה מהווה "מוסד חינוך" כהגדרתו באותו חוק.
טענות הצדדים בערעור
6. המערערת טוענת שבית משפט קמא התעלם מהחלטתו של בית המשפט המחוזי בבר"ע (ת"א) 1670/03
כחלון נ' עיריית אשקלון. עוד טוענת המערערת, שבית משפט קמא התעלם מעדויות שהובאו לפניו, ובעיקר מן מהעובדה שהוכח שהאירוע דנן מהווה אירוע חריג. בית משפט קמא אף לא ייחס משקל לאי העדת עדים חיוניים על-ידי המשיבות, וכן, ייחס לב"כ המערערת הרחבת חזית על אף שטענת העדר בדיקה רפואית לפני כניסת המערערת ללהקה הופיעה בכתב התביעה. המערערת מוסיפה, כי שגה בית משפט קמא בכך שקבע שהלהקה אינה חוסה תחת חוק הספורט; שלא שת ליבו לעובדה שהמערערת הייתה קטינה ושקיימת חובת זהירות מוגברת כלפי קטינים; שאין מדובר ברמת סיכון "רגילה"; ושיש להחיל את חוק הספורט וחוק לימוד חובה על הלהקה. לבסוף טוענת המערערת, שהמשיבות הפרו חובות חוזיות עמה, בכך שלא פעלו לבטחה בביטוח תאונות אישיות, ושיש להחיל על המשיבות חובות מן המשפט המינהלי.
7. המשיבות סוברות שיש לדחות את הערעור מנימוקיו של בית משפט קמא. לטענתן, המערערת הרחיבה חזית בטענותיה, ואין להתערב במסקנותיו של בית משפט קמא, המעוגנות היטב בחומר הראיות.
דיון
8. לאחר שעיינו בטענות הצדדים, באנו לכלל מסקנה שדין הערעור להידחות.
אין אנו מוצאים מקום להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא, שמסקנותיו מעוגנות היטב בחומר הראיות שבא לפניו. מקובלת עלינו קביעתו העובדתית, שנסמכת על חוות דעתו של פרופ' נירובאי, שפגיעתה של המערערת נגרמה כתוצאה מתנועה לא מוצלחת, ולא כתוצאה מהעדר תרגילי חימום. מחומר הראיות אף עלה, שהמערערת הייתה מודעת לסיכון הכרוך בריקוד, ולצורך בתרגילי חימום (סעיפים 5-6 לתצהירה). כשזהו מצב הדברים העובדתי, ממילא לא הייתה נדרשת אזהרה במקרה הקונקרטי. עצם העובדה שהפגיעה מהווה אירוע חריג, כפי שטוען ב"כ המשיבים בהודעת הערעור, היא הנותנת שאין מקום להחיל חובה כללית להזהיר את חברי הלהקה לפני ביצוע חזרה שגרתית. לנוכח הרובד העובדתי שהוכח - מקובלות עלינו קביעותיו של בית משפט קמא, שהמסקנה העולה מהן היא שלא הוכחה התרשלות מצד המשיבות.
9. כך גם אין אנו מוצאים מקום להתערב בקביעותיו המשפטיות של בית משפט קמא בכל הנוגע לתחולת חוק הספורט וחוק לימוד חובה. טענות אלו לא נזכרו בכתב התביעה, מקובל עלינו שהן מהוות שינוי חזית אסור, ודי בכך כדי לדחות אותן. גם לגופן - אנו סבורים שהמערערת לא עמדה בנטל לבסס תשתית עובדתית שהחזרה הנדונה הייתה בבחינת תחרות ספורט, כמובנה בסעיף 7(א) לחוק הספורט. מקובלת עלינו גם קביעתו של בית משפט קמא שלהקת המחול אינה בבחינת 'מוסד חינוך'.
10. אשר לטענות בדבר הפרת חובה חוזית והפרת חובות מן המשפט המינהלי - טענות אלו מהוות אף הן שינוי חזית אסור, ואף לגופן לא ברור על מה הן נשענות. אף הטענה שהמערערת לא עברה בדיקה רפואית לפני הצטרפותה ללהקה אינה ברורה, שכן לא הוברר הקשר בין מצבה הרפואי של המערערת עובר להצטרפותה ללהקה לבין פגיעתה.
סוף דבר
11. אנו דוחים את הערעור. המערערת תשא בהוצאות הערעור וכן בשכר טרחת עו"ד בסך 10,000 ש"ח בצירוף מע"מ לכל משיבה. הערבות הבנקאית תועבת לב"כ המשיבה 1 על חשבון ההוצאות וזה יעביר מחצית הסכום שיתקבל לב"כ המשיבה 2.
המזכירות תשלח עותק מפסק הדין לצדדים, בדואר רשום.
ניתן היום ל' בשבט, תשס"ו (28 בפברואר 2006) בהעדר הצדדים.